״אני מאוהבת!!!!״ לא, לא תמיד זה היה כך.

אני מורן, בעלת בלוג האימהות וההורות האינסטגרמי ima.moran, ומנהלת את קבוצת הפייסבוק “עיבוד לידה ביחד – מדברות על חווית הלידה האימהות שאחרי” (bit.ly/EBUD_LEIDA_Together).
אני אשתו של אוהד, החבר הכי טוב שלי (אנחנו ביחד מאז התיכון, כבר 14 שנה), ואמא לאיתמר. הידוע בכינויו #איתמרפינסזההחיים.

אחרי הלידה, הייתי שבורה. פיזית, וגם נפשית.
כמה שהתכוננתי, אף אחד לא הכין אותי לקושי הנפשי הזה. הרי הקושי הפיזי הוא כביכול לגיטימי…
אבל גם למישהי כמוני, שמאוד אוהבת לדבר את התחושות שלה (בכל זאת- בת של פסיכולוג), לא היה פשוט לדבר עליהן.
ראיתי את אלו שילדו, שסיפרו שהן ״מאוהבות״. יושבות בבתי קפה, הולכות לחוגים, מתנהלות בחיים החדשים שלהן כאילו עשו זאת מאז ומתמיד. כאילו נולדו להיות אימהות. ואני? לא הבנתי איך אפשר.
איך הן מצליחות בכלל לאהוב מישהו שמפריע להן לישון בצורה אינטרסנטית כל כך? איך שגרת החיים יכולה להשתנות מקצה לקצה, ואני, צריכה ״פשוט״ להסתגל אליה? איך אפשר להתחבר כל כך לתינוקי שאני מכירה כל כך מעט זמן?
והקטנצ׳יק… רק אוכל, ישן, ואפילו חיוך עדיין לא מחזיר אליי.
הרגשתי רע. למה אני לא מצליחה להתחבר אליו? להיות ״מאוהבת״? אפילו עברה לי בראש המחשבה שהוא מסכן שהוא נולד דווקא לי. אולי אמא אחרת הייתה עדיפה? אולי לא אצליח לאהוב אותו לעולם? ואיזה חיים אלו ללא אהבה של אמא?
איזו מן אמא אני? ובכלל, אולי אני עדיין לא באמת מוכנה להיות אמא? נכון, אני ואוהד כבר כל כך הרבה שנים ביחד, אבל אולי האימהות הייתה מוקדמת לי בשלב הזה בחיים?
ניסיתי להניק, הוא לא רצה. שאבתי, הוא לא רצה.
הייתי פצועה, דיממתי, וישבתי בכל יום 3 פעמים ביום למשך שעה, כדי לשאוב. אבל הכמות? מזערית. וכאב כל כך. והרי לפני הלידה הלכתי לקורס הנקה, כתבתי הכל! באמת! נשבעת!
אבל ברגע האמת, כלום לא עזר, העולל לא רצה לינוק! ומה ששאבתי, פשוט לא הספיק.
שבועיים כאלו, שבועיים של סבל מהול בבלבול. לא הבנתי את המצב החדש שהחיים זימנו לי.
בכיתי המון. המון! הגוף מחלים, אני חלשה, והלידה הקשה שעברתי עוד מהדהדת לי בראש.
זו הייתי אני, ששכבה שם בין החיים והמוות, והנה אני כאן, בבית, צריכה לטפל ביצור הזה שיצא ממני.
אחר שלושה שבועות של ימים טרופים, בהם הרגשתי שאני חיה חיים של מישהי אחרת, יצאתי מהבית!
חברה הכריחה אותי להגיע איתה לחוג עם הילד (ותודה על כך!). לאחר הרבה התכוננות נפשית, הגעתי לשם. המומה מזה שיש חיים בחוץ. שהחיים המשיכו. שהשמש זורחת.
משם, זה כבר היה יותר פשוט.
התחושות הקשות התחלפו בתחושת סימפתיה קלה לעולל, ואחרי שלושה חודשים אני זוכרת שאמרתי לבעלי: ״ניראה לי שאני אוהבת אותו״.

אחרי שנתיים שבהן ההורות הפכה לי טבעית, הרגשתי שמשהו בפאזל עדיין חסר. שאני זקוקה לדבר עם מישהי על מה שעברתי שם בחדר הלידה. אז פניתי למישהי שעושה עיבוד לידה. כן. יש מישהי שזה (אשכרה!) התפקיד שלה.
הרגשתי, שכדי לנקות מעצמי משקעים מהלידה, וכדי שאוכל להיות יותר שלמה באימהות שלי, אני חייבת להבין מה עבר עליי שם. בלידה הזו. עם איתמר.
זה אולי מרגיש קצת מביך לחלקנו – כי הרי אני חיה ונושמת , ויש לי את המתנה הגדולה ביותר בידיי, וזה מה שחשוב, לא? אז כן. אבל לא רק.
החלטתי שאני רוצה לעשות שימוש בפלטפורמה המדהימה הזו ובעוקבות שלי, ולהפיץ את העובדה שבכלל יש דבר כזה. וזה דבר מדהים. עיבוד לידה.
אז מידיי פעם, אני משתפת בבלוג שלי באינסטגרם, חלקים מהטיפול, ורגעים מהלידה שאני חוזרת אליהם. יש הרבה רגעים שהשאירו בי ממש צלקות פיזיות, ובעיקר נפשיות. וזה דבר מטורף מה שאנחנו עוברות. והרי זה באמת אחד האירועים המכוננים שיש בחייה של אישה. ולא תמיד זה קורה כמו שאנחנו רוצות ומייחלות. ולפעמים זה אפילו משתבש.
ולפעמים קצת לא נעים להודות, שהדרך שעברנו כדי להביא את הפלא הזה, בדמות ילדון מתוק- היתה קשה. ולפעמים גם קשה מידיי. כן. מידיי.

אז אני שמה את זה כאן- את הידיעה, שיש מקום לדבר על זה. וזה לא עובר, גם שנתיים אחרי, ולפעמים גם חיים שלמים- עד שלא מחליטים לחטט בזה שוב.
ואני שמחה בשבילי שאני עושה את זה. ואני שמחה בשבילנו, נשים, שיש דבר כזה.
מזמינה אתכן לכתוב לי אם מרגישות שמעניין אתכן עוד.
ובכלל להצטרף לעמוד הפייסבוק שלי “עיבוד לידה ביחד” ולעקוב אחרי באינסטוש 😊
נשיקות.

שירלי טמיר -בלוגרית , אמא , אישה לא בהכרח בסדר הזה … לפעמים בסדר הזה
שירלי בלוגרית הורות מהמוכרות ביותר עם עשרות אלפי עוקבים באינסטוש ומנחת סדנאות כתיבה .
נשואה פלוס 2 עורכת דין בהכשרתה אך בחופשת הלידה שלה הרגישה אבודה והחלה לכתוב על חוויותיה כאמא טריה היא כותבת את מה שהורים רבים מרגישים ושהם לא לבד וזה בסדר לדבר גם על הצדדים הקשים ביותר בהורות ….
כל פעם שאני נתקלת במושג ״חופשת לידה״ משהו מתכווץ בי. זה תמהיל של הכאב שלי, זה שאני חשתי אחרי הלידה, ולא רק מהתפרים, הטחורים, העייפות האימתנית, והאהבה הכל כך עצומה שהגיחה מתוכי בבת אחת אלא גם ובעיקר מהשוק וההלם על התנפצות כלל הציפיות (החברתיות ושלי מעצמי) – הישר בפרצוף שלי. וגם קצת אול אובר דה פלייס. על הזוגיות שלי. על הבית שלי. על העבודה שלי. על כל מערכות היחסים בחיים שלי – עם המשפחה, עם החברות ועם הזקנה בסופר (שמבחינתה הסיטואציה החדשה הפכה אותנו לבסטיז שכן היא הרשתה לעצמה לומר לי דברים אינטימיים, מידי).
כיום, אני מתכווצת למשמע המושג ״חופשת לידה״ לא רק בגלל הזכרון שחי בי על השנתיים החלמה שהיו לי אחרי הלידה הראשונה וההחלמה שאני עדיין נמצאת בה גם כיום, עדיין, אחרי הלידה השנייה (שהתרחשה לפני שנה ו3 חודשים) אלא גם בעבור כל אותן הנשים (אפילו הנערות) ששומעות את המושג הזה ״חופשת לידה״ וזה מצייר להן מציאות שפשוט לא קיימת. א ש ל י ה. אשליה ענקית שסביר מאד להניח שתתפוצץ להן בפרצוף. ולא רק להן, גם לבני הזוג שלהן שלא יבינו מה קורה. אני לא הבנתי מה קורה. וזה היה בזמן שזה קרה לי.

כשחושבים על זה, זה קצת אבסורד שהמילים שהשתמשתי בהן כדי לתאר, ולו מעט, מהחוויה של אחרי הלידה היו – שוק והלם.

כי ממה בעצם הייתי בשוק? מזה שלוקח לגוף זמן להחלים אחרי שהוא עשה את הדבר המטורף ביותר שגוף אדם יודעת לעשות?

הרי זה לקח תשעה חודשים (גם סוג של שקר, כי אצלי זה היה עשרה) שבהם גדלתי וגדלתי, למעשה לא היה איבר אחד בגוף שלי שלא השתנה – נפח הדם גדל ב40%, הכליות גדלו בכ- 50% ורק המוח התכווץ. הציצי שלי התמלא חלב. הבטן נמתחה ונמתחה. הידיים והרגליים התנפחו. האגן התרחב. ההורמונים השתוללו וגרמו לצמיחת שיער מוזרה בכל מיני מקומות לא רצויים. ולבסוף רצפת האגן שלי נדרסה.

וזה היה בלידה הראשונה. בלידה השנייה הייתה לי חוויה מתקנת (כל כך מתקנת שהיום אני מלמדת נשים אחרות איך להתכונן ללידה) ואפילו שילדתי תינוקת במשקל 4240 בלי אפידורל ובלי תפר אחד (כן אני יודעת, תצטרפו לקורס ותשמעו איך זה קרה) עדיין שנה ו3 חודשים אחרי – אני בהחלמה. יודעות למה? כי לא ישנתי שינה רצופה, טובה ונטולת בכי של תינוק שגורם לי לקום מזיעה כבר שנה ו3 חודשים.

וכי כואב לי כל הגוף מזה שאני כל יום. כל יום. כבר שנה ו3 חודשים מחזיקה שעות. שעות. מידי יום ביומו. את המשקולת הכי מתוקה ומהממת שיש (חמסה טפו). וכואבות לי כפות הרגליים מהעומס הזה.
עד כדי כך שכל בוקר כשאני קופצת מהמיטה אליה – אני צולעת עד לחדר שלה . צולעת. כל בוקר. כבר שנה ו3 חודשים. וזה היה ככה גם עם הבכור שלי. וזה עבר לי. אחרי שנתיים.

עכשיו תראו, יש נשים, חזקות ממני, בעלות גנטיקה שונה, או יכולת הכלה גדולה או אני לא יודעת מה שהן בטח לא מתחברות לפוסט הזה. שהן לא חושבות שלהשתמש במושג ״חופשת לידה״ זה כל כך חוטא למציאות או כל כך דרמטי או קריטי שהן אשכרה עכשיו צריכות לטרוח (כי זו באמת טרחה) להפסיק להגיד את זה. ואולי לחלק מכן זה אפילו באמת הרגיש כמו חופשה. (בהשוואה למה?)

אבל עבור כל כך הרבה נשים שהמציאות של אחרי הלידה היא רחוקה שנות אור מהרגשת חופש אני באמת חושבת שחשוב שנשתמש במושג אחר. אני באמת ובתמים מאמינה שהשימוש הפשוט הזה במושג המסוכן הזה ״חופשת לידה״ הוא זה שגורם ללא מעט נשים לפגוש בדכאון אחרי לידה. ולגברים (שגם לעיתים חווים דכאון אחרי לידה! יש דבר כזה. זה אמיתי.). ולזוגות – שפשוט מתפרקים. כי הם דמיינו משהו אחד ופתאום, בלי לשים לב איך זה קרה, החיים שלהם לא מרגישים שלהם. ומסביבם אנשים שואלים אותם איך ה״חופשה״. זו הזייה.

אחרי הלידה נשים רבות מתמדדות עם PTSD- הפרעה פוסט טראומטית. גם אני בהתחלה, כששמעתי PTSD שזה הלם קרב. אבל מסתבר שלא רק. ובכל מקרה, גם אם החוויה שלך לא הייתה חוויה טראומטית, היא בטח לא הייתה חוויה קלה. ואולי אפילו רק מכיוון שהיא חוויה משנה חיים. מרגשת. מרעידה. מטריפה. נותנת כיף לאלוהים.

הגוף, המוח והנפש זקוקים זמן לעבד את השיט הזה. (יש לי גם הרבה דברים להגיד על השיט ליטרלי אבל גם את זה אני שומרת לקורס הכנה, שלא יהיו שום הפתעות).

מסכמת עם ציטוט מהספר ״לידה מלאכת החיים״ שכתוב ‪״לידה היא חווית שיא וקצה. טקס חניכה המפגיש אותך עם כוחות אדירים בך וביקום. המח זקוק לזמן, זמן בהייה, זמן עיכול, זמן בנייה מחדש של הזהות שלך, כמי שעשתה ועברה גם את זה״‬‬

‏‪אז כן, אני חושבת שהמונח החלמת לידה הוא ראוי. כי הגוף צריך להחלים ולא זה לא אומר שאת חולה. זה אומר שעברת טלטלה. ולהגיד משהו אחר זה בעיניי פשוט שקר. שקר מסוכן. ‬‬
‏‪בואו נקח אחריות על זה. על הציפיות החברתיות ונעזור לאחיותנו הנשים לפגוש את עצמן אחרי הלידה ממקום של חמלה- וממקום שמאפשר החלמה ‬‬.

הבלוג שלי בפייסבוק 

https://m.facebook.com/shirley.tamir.writer/

ובאינסטגרם 

https://www.instagram.com/shirleytamir/

מוזמנת לעקוב ❤️

״אני ממליץ על הפלה״
״הבדיקה לא טובה״
2 משפטים שריסקו את עולמי,
שהפכו אותי מילדה בת 24 שהחלום שלה להיות אמא לאישה שמבינה שעכשיו זה הזמן להיות חזקה, להילחם, להאמין ולהעז.
ואם אחזור קצת אחורה…
2020.
וואו!!! איזו שנה!!!
התפוצצת לנו בפנים עוד ממש בהתחלה כמו פצצה מתקתקת דחוסה.
השנה גילינו שקורונה זו לא רק בירה
ושלפעמים זה לא רק טעם מר אלא מר עד כדי כך שלא יכולים לקום מהמיטה.
השנה ישבתי יותר בבית ממה שהסתובבתי בקניונים, נפגשתי עם חברים או עם משפחה.
השנה למדתי איך לקנות בגדים באינטרנט בלי למדוד אותם.
השנה למדתי להנות מהדברים הקטנים.
למדתי שלפעמים הדברים האלה הם הכי גדולים.
השנה המילה משפחה קיבלה אצלי ואצל רבים משמעות חדשה.
השנה חגגנו חגים בבדידות כמעט מוחלטת.
השנה למדתי להשתמש בזום לא רק של מצלמה.
בשביל רוב אוכלוסיית העולם שנת 2020 זה 99% קורונה ועוד איזה אחוזון קטן של תקווה.
אז 2020 הנה התיאור שלי על מה את עבורי.
אצלי השנה מסתכמת כשנה של ניצחון.
ניצחון פרטי שלי.
השנה נלחמתי על הדבר הכי חשוב לי בחיים,
על הבת שלי.
בתחילת השנה,
בינואר, ואם לדייק ב15.01.2020 עברתי בדיקה.
אחת מהבדיקות הראשונות האלה של ההריון (שקיפות עורפית).
הבדיקה שניפצה את החלום שלי.
שגרמה לי להיסחף לים של תסכול, אכזבה, הרגשת כישלון.
״הבדיקה לא טובה״ תיוולד לך ילדה חולה .
״חולה?״
״הבדיקה לא טובה?״
״מה זאת אומרת?״
״מה עושים?״
״יש תקווה?״ שאלתי אז את הרופא שדיבר עברית כל כך גרועה שלא הבנתי חצי מההסבר שלו בזמן שהעיניים שלי התמלאו בדמעות…
״אין לי הרבה מה להוסיף תפני לרופא המטפל״ ככה הוא ענה לי.
כאילו אני רק ״עוד אחת״.
עוד אחת שהשניה העולם שלה השתנה,
עוד אחת שתעשה הפלה,
עוד אחת שבוכה שם בקליניקה וכדי לא להיראות היסטרית מידי עוד שניה נחנקת מהדמעות של עצמה. ביקור אחד שהפך 9 חודשים למלחמה.
מלחמה שלי נגד כל העולם.
בשבוע 12 כשהעובר עוד כל כך קטן אבל כבר עובר עם צורה ועם דופק , נותרתי בלי הרבה מילים באותו היום בשעה מאוחרת עם מלא ניירות ביד (שאין לי מושג מה לעשות איתם), המלצה להפלה וחוסר הבנה מוחלטת של – למה דווקא לי זה קרה?.
מאותו הרגע ההריון שלי הופך למלחמה שלי נגד כל הסיכויים ואמונה ענקית שמחזקת אותי כל פעם. (ולפעמים גם לא).
בדיקה אחת טובה – מרימה אותי.
2 בדיקות לא טובות – דיכאון במיטה .
שיחות כל לילה עם בטן שעוד לא התעגלה ותינוקת שעוד לא זז .
ולפעמים….
היו פעמים בהם לא רציתי שתתחיל לזוז.
לפעמים רציתי שפשוט ייגמר ״הסיוט״ הזה .
דימום 1 שהתחיל בשבוע 16 והביא אותי למיון באיכילוב שבמרכזו הלב שלי שממש כמו שטן ומלאך כאילו אומר לי מצד אחד ״אולי זה עדיף״ ומצד שני ״בבקשה אלוהים רק שלא תהיה הפלה״.
אבל לא.
זו לא הפלה רק שלייה נמוכה שגרמה לדימום בגלל מאמץ.
ושוב ממשיכים.
שבוע ועוד שבוע ,
בדיקה ועוד בדיקה ופעם טוב ופעם רע.
ואז מגיע יום ההולדת שלי 17.03.2020 היום הראשון של הסגר הראשון ,
מתכננים ארוחת ערב עם איזה כוס יין באווירה רגועה.
ואז, הודעה ממכבי
״לינדה סנדר מחכה לך הודעה מהרופא מעקב הריון באזור האישי״ . הלב שלי נעצר.
נכנסת ושוב מסך שחור מול העיניים .
עוד בדיקה יצאה לא טובה.
ואני כבר יודעת מה זה אומר,
שוב הרופא ישב מולי ויגיד שאני צעירה, שכל החיים לפניי, שכדאי לי לעשות הפלה.
היום הולדת הופכת לעוד יום רגיל של מלחמה מתמשכת.
שופכת את כוס היין לכיור ונכנסת למיטה.
מאוכזבת מעצמי, מרגישה שנכשלתי, שהגוף שלי פגום והולכת לישון.
בחודש 5 אני מחליטה ללכת לפרופסור לייעוץ והוא אומר לי: ״הבדיקות לא תקינות אני ממליץ על הפלה כי ״זה״ יכול להרוס לך את החיים״.
בכי,
יוצאת מהמרפאה,
נוסעת הביתה,
שוב מנסה להיקבר במיטה.
היו רגעים שבהם הרגשתי שנכשלתי לא רק בתור אמא אלא בתור בן אדם. נכשלתי במבחן החשוב ביותר בחיי.
לפעמים מאמינה בי ובה (בתינוקת שמרגישה כל כך הרבה כאב של אמא עוד לפני שיצאה לאויר העולם) ולפעמים כבר לא.
לפעמים אני יודעת שיהיה טוב ולפעמים כבר לא.
וככה 9 חודשים עברו עם המון תמיכה, המון רופאים, המון בדיקות והגעתי לרגע האמת.
שבוע 40+2 צירים 5 שעות, 3 שעות בחדר לידה (בלידה ראשונה זה נדיר) והיא יצאה.
נקייה, לא בוכה, מרימה את הראש ומסתכלת עליי!
כן כן תינוקת שהרגע נולדה אשכרה מרימה את הראש ומסתכלת עליי! (המיילדת היתה בהלם)
והיא,
הקטנה הזאת מסתכלת ולא מבינה למה האכלתי אותה בדמעות במשך 40 שבועות ויומיים.
את הרגע הזה אני בחיים לא אשכח.
אין לי תמונה עם תינוקת על החזה ובעלי לצידי כי כל מה שעניין אותי הוא האם היא בריאה.
אני ממש זוכרת את הרגע הזה שהיא יצאה ואני נכנסתי ללופ של שאלה אחת ״היא בסדר״? (חזרתי על זה אולי 15 פעמים ברצף)
וכן, היא בסדר.

אז פרופסור יקר שהמליץ על הפלה ולעוד 20-30 רופאים שהחליטו שזה ״הדבר הטוב ביותר עבורי״,
״זה״ נולדה במשקל 3220, בשעה 16:17 ביום רביעי בתאריך 05.08.2020 ביום האהבה.
היא נולדה בריאה ומדהימה.
והיא גרמה לי לנצח במלחמה.
במלחמה שלי מול כל הסטטיסטיקות בעולם,
במלחמה שלי מול עשרות רופאים,
במלחמה שלי מול עצמי,
במלחמה שלי נגד כל הסיכויים.

2020, השנה אני ניצחתי אותך ואולי ניצחתי בעצם איתך.
הבאת לי איתך את מתנת חיי.
את הסיבה שלי לקום כל בוקר,
את הכוח שלי, את הרצון שלי להיות בן אדם יותר טוב כל יום מחדש.
2020 בשבילי זאת הילדה שלי.
תודה לך שבחרת בי להיות אמא שלך.
תודה לך שגם כשהיית בתוכי נתת לי את הכוח להילחם עלייך ועליי ולא לוותר.
תודה לך שאת מחייכת אליי וממלאה לי את הלב באהבה.
לא סתם נולדת בטו באב את כל כולך לב אחד גדול לצד ים של תקווה.

עוד שניה 2021 כבר כאן ויהיה לה מאוד קשה להתעלות על זאת שלפניה אבל אולי גם היא תפתיע לטוב ולרע (מקווה שלטוב).

שלום לכולם,
אני לינדה סנדר, ואני אמא כבר 10 חודשים. (הלם)!
אחרי שילדתי מצאתי את עצמי במקום מבולבל, מקום קשה סביב הקטנה כל היום והרגשתי שאין כבר לינדה, רק אמא של.
כחלק מהקושי המטורף התחלתי לכתוב, לכתוב ולשתף ברשת.
מצאתי שהמון נשים מתחברות אליי, אוהבות את מה שאני כותבת ומזדהות איתי.
באחת הפגישות עם המטפלת והמלווה שלי אמרתי לה ״הלוואי שיום אחד אני אהיה בלוגרית״.
והיא אמרה ״אז למה בעצם הלוואי״? תיהי.
והנה אני בערך חצי שנה אחרי השיחה הזו,
עם התווספות של 1000 ומשהו עוקבים באינסטגרם, בלוגרית הורות.
כותבת על הטוב, על הרע ועל הנורא.
משתפת בחיים שלי כדי להראות לאימהות שאין מושלמת, אבל יש שלמה.
https://www.instagram.com/sanderlinda/
מוזמנים להיות חברים ❤️