״אני ממליץ על הפלה״
״הבדיקה לא טובה״
2 משפטים שריסקו את עולמי,
שהפכו אותי מילדה בת 24 שהחלום שלה להיות אמא לאישה שמבינה שעכשיו זה הזמן להיות חזקה, להילחם, להאמין ולהעז.
ואם אחזור קצת אחורה…
2020.
וואו!!! איזו שנה!!!
התפוצצת לנו בפנים עוד ממש בהתחלה כמו פצצה מתקתקת דחוסה.
השנה גילינו שקורונה זו לא רק בירה
ושלפעמים זה לא רק טעם מר אלא מר עד כדי כך שלא יכולים לקום מהמיטה.
השנה ישבתי יותר בבית ממה שהסתובבתי בקניונים, נפגשתי עם חברים או עם משפחה.
השנה למדתי איך לקנות בגדים באינטרנט בלי למדוד אותם.
השנה למדתי להנות מהדברים הקטנים.
למדתי שלפעמים הדברים האלה הם הכי גדולים.
השנה המילה משפחה קיבלה אצלי ואצל רבים משמעות חדשה.
השנה חגגנו חגים בבדידות כמעט מוחלטת.
השנה למדתי להשתמש בזום לא רק של מצלמה.
בשביל רוב אוכלוסיית העולם שנת 2020 זה 99% קורונה ועוד איזה אחוזון קטן של תקווה.
אז 2020 הנה התיאור שלי על מה את עבורי.
אצלי השנה מסתכמת כשנה של ניצחון.
ניצחון פרטי שלי.
השנה נלחמתי על הדבר הכי חשוב לי בחיים,
על הבת שלי.
בתחילת השנה,
בינואר, ואם לדייק ב15.01.2020 עברתי בדיקה.
אחת מהבדיקות הראשונות האלה של ההריון (שקיפות עורפית).
הבדיקה שניפצה את החלום שלי.
שגרמה לי להיסחף לים של תסכול, אכזבה, הרגשת כישלון.
״הבדיקה לא טובה״ תיוולד לך ילדה חולה .
״חולה?״
״הבדיקה לא טובה?״
״מה זאת אומרת?״
״מה עושים?״
״יש תקווה?״ שאלתי אז את הרופא שדיבר עברית כל כך גרועה שלא הבנתי חצי מההסבר שלו בזמן שהעיניים שלי התמלאו בדמעות…
״אין לי הרבה מה להוסיף תפני לרופא המטפל״ ככה הוא ענה לי.
כאילו אני רק ״עוד אחת״.
עוד אחת שהשניה העולם שלה השתנה,
עוד אחת שתעשה הפלה,
עוד אחת שבוכה שם בקליניקה וכדי לא להיראות היסטרית מידי עוד שניה נחנקת מהדמעות של עצמה. ביקור אחד שהפך 9 חודשים למלחמה.
מלחמה שלי נגד כל העולם.
בשבוע 12 כשהעובר עוד כל כך קטן אבל כבר עובר עם צורה ועם דופק , נותרתי בלי הרבה מילים באותו היום בשעה מאוחרת עם מלא ניירות ביד (שאין לי מושג מה לעשות איתם), המלצה להפלה וחוסר הבנה מוחלטת של – למה דווקא לי זה קרה?.
מאותו הרגע ההריון שלי הופך למלחמה שלי נגד כל הסיכויים ואמונה ענקית שמחזקת אותי כל פעם. (ולפעמים גם לא).
בדיקה אחת טובה – מרימה אותי.
2 בדיקות לא טובות – דיכאון במיטה .
שיחות כל לילה עם בטן שעוד לא התעגלה ותינוקת שעוד לא זז .
ולפעמים….
היו פעמים בהם לא רציתי שתתחיל לזוז.
לפעמים רציתי שפשוט ייגמר ״הסיוט״ הזה .
דימום 1 שהתחיל בשבוע 16 והביא אותי למיון באיכילוב שבמרכזו הלב שלי שממש כמו שטן ומלאך כאילו אומר לי מצד אחד ״אולי זה עדיף״ ומצד שני ״בבקשה אלוהים רק שלא תהיה הפלה״.
אבל לא.
זו לא הפלה רק שלייה נמוכה שגרמה לדימום בגלל מאמץ.
ושוב ממשיכים.
שבוע ועוד שבוע ,
בדיקה ועוד בדיקה ופעם טוב ופעם רע.
ואז מגיע יום ההולדת שלי 17.03.2020 היום הראשון של הסגר הראשון ,
מתכננים ארוחת ערב עם איזה כוס יין באווירה רגועה.
ואז, הודעה ממכבי
״לינדה סנדר מחכה לך הודעה מהרופא מעקב הריון באזור האישי״ . הלב שלי נעצר.
נכנסת ושוב מסך שחור מול העיניים .
עוד בדיקה יצאה לא טובה.
ואני כבר יודעת מה זה אומר,
שוב הרופא ישב מולי ויגיד שאני צעירה, שכל החיים לפניי, שכדאי לי לעשות הפלה.
היום הולדת הופכת לעוד יום רגיל של מלחמה מתמשכת.
שופכת את כוס היין לכיור ונכנסת למיטה.
מאוכזבת מעצמי, מרגישה שנכשלתי, שהגוף שלי פגום והולכת לישון.
בחודש 5 אני מחליטה ללכת לפרופסור לייעוץ והוא אומר לי: ״הבדיקות לא תקינות אני ממליץ על הפלה כי ״זה״ יכול להרוס לך את החיים״.
בכי,
יוצאת מהמרפאה,
נוסעת הביתה,
שוב מנסה להיקבר במיטה.
היו רגעים שבהם הרגשתי שנכשלתי לא רק בתור אמא אלא בתור בן אדם. נכשלתי במבחן החשוב ביותר בחיי.
לפעמים מאמינה בי ובה (בתינוקת שמרגישה כל כך הרבה כאב של אמא עוד לפני שיצאה לאויר העולם) ולפעמים כבר לא.
לפעמים אני יודעת שיהיה טוב ולפעמים כבר לא.
וככה 9 חודשים עברו עם המון תמיכה, המון רופאים, המון בדיקות והגעתי לרגע האמת.
שבוע 40+2 צירים 5 שעות, 3 שעות בחדר לידה (בלידה ראשונה זה נדיר) והיא יצאה.
נקייה, לא בוכה, מרימה את הראש ומסתכלת עליי!
כן כן תינוקת שהרגע נולדה אשכרה מרימה את הראש ומסתכלת עליי! (המיילדת היתה בהלם)
והיא,
הקטנה הזאת מסתכלת ולא מבינה למה האכלתי אותה בדמעות במשך 40 שבועות ויומיים.
את הרגע הזה אני בחיים לא אשכח.
אין לי תמונה עם תינוקת על החזה ובעלי לצידי כי כל מה שעניין אותי הוא האם היא בריאה.
אני ממש זוכרת את הרגע הזה שהיא יצאה ואני נכנסתי ללופ של שאלה אחת ״היא בסדר״? (חזרתי על זה אולי 15 פעמים ברצף)
וכן, היא בסדר.

אז פרופסור יקר שהמליץ על הפלה ולעוד 20-30 רופאים שהחליטו שזה ״הדבר הטוב ביותר עבורי״,
״זה״ נולדה במשקל 3220, בשעה 16:17 ביום רביעי בתאריך 05.08.2020 ביום האהבה.
היא נולדה בריאה ומדהימה.
והיא גרמה לי לנצח במלחמה.
במלחמה שלי מול כל הסטטיסטיקות בעולם,
במלחמה שלי מול עשרות רופאים,
במלחמה שלי מול עצמי,
במלחמה שלי נגד כל הסיכויים.

2020, השנה אני ניצחתי אותך ואולי ניצחתי בעצם איתך.
הבאת לי איתך את מתנת חיי.
את הסיבה שלי לקום כל בוקר,
את הכוח שלי, את הרצון שלי להיות בן אדם יותר טוב כל יום מחדש.
2020 בשבילי זאת הילדה שלי.
תודה לך שבחרת בי להיות אמא שלך.
תודה לך שגם כשהיית בתוכי נתת לי את הכוח להילחם עלייך ועליי ולא לוותר.
תודה לך שאת מחייכת אליי וממלאה לי את הלב באהבה.
לא סתם נולדת בטו באב את כל כולך לב אחד גדול לצד ים של תקווה.

עוד שניה 2021 כבר כאן ויהיה לה מאוד קשה להתעלות על זאת שלפניה אבל אולי גם היא תפתיע לטוב ולרע (מקווה שלטוב).

שלום לכולם,
אני לינדה סנדר, ואני אמא כבר 10 חודשים. (הלם)!
אחרי שילדתי מצאתי את עצמי במקום מבולבל, מקום קשה סביב הקטנה כל היום והרגשתי שאין כבר לינדה, רק אמא של.
כחלק מהקושי המטורף התחלתי לכתוב, לכתוב ולשתף ברשת.
מצאתי שהמון נשים מתחברות אליי, אוהבות את מה שאני כותבת ומזדהות איתי.
באחת הפגישות עם המטפלת והמלווה שלי אמרתי לה ״הלוואי שיום אחד אני אהיה בלוגרית״.
והיא אמרה ״אז למה בעצם הלוואי״? תיהי.
והנה אני בערך חצי שנה אחרי השיחה הזו,
עם התווספות של 1000 ומשהו עוקבים באינסטגרם, בלוגרית הורות.
כותבת על הטוב, על הרע ועל הנורא.
משתפת בחיים שלי כדי להראות לאימהות שאין מושלמת, אבל יש שלמה.
https://www.instagram.com/sanderlinda/
מוזמנים להיות חברים ❤️